כשרות / בעלי חיים כשרים

בעלי חיים כשרים: הסימנים בבהמה, בעוף, בדג ובחגב

בהמה או חיה כשרה צריכה שני סימנים: פרסה שסועה לשתיים והעלאת גרה. גמל, שפן וארנבת מעלים גרה בלי פרסה, וחזיר מפריס פרסה בלי גרה, ולכן אסורים. בעופות התורה מונה את האסורים, ולמעשה אוכלים רק עופות שיש עליהם מסורת. דג כשר צריך סנפיר וקשקשת. כשרות בעל החיים היא רק השלב הראשון, ועל שאלה מעשית שואלים רב.

סימני בהמה וחיה

מפריסה פרסה ומעלה גרה^1,2

בעלי סימן אחד, אסורים

ארבעה: גמל, שפן, ארנבת, חזיר⁴

מינים כשרים בפסוק

עשרה: 3 בהמות ו-7 חיות^2,5

עופות טמאים לפי חז"ל

24 סוגים⁶

סימני דג

סנפיר וקשקשת^1,2

לפני שמדברים על שחיטה, ניקור או מליחה, יש שאלה אחת שקודמת להכל: האם בעל החיים הזה בכלל מותר באכילה. מקס יגיד שזה החלק הפשוט יחסית בכשרות, כי התורה נותנת סימנים ברורים. אבל גם כאן יש מקום שבו הסימנים לא מספיקים, ושם נכנסת המסורת. העמוד מסביר את הכללים כפי שהם כתובים במקורות. הוא לא פוסק הלכה: על שאלה מעשית שואלים את הרב.

לפי פניני הלכה, התורה מחלקת את בעלי החיים לארבעה סוגים: בהמות וחיות, דגים, עופות ושרצים, ובכל סוג יש כשרים ואסורים³.

בהמות וחיות: שני סימנים

"כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה, אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא, ג)¹. שני הסימנים יחד:

• מפריסה פרסה ושוסעת שסע: פרסה שחצויה לגמרי לשתיים^1,4.
• מעלת גרה: לפי פניני הלכה, בעל קיבה בעלת ארבעה חלקים (כרס, בית הכוסות, המסס והקיבה), שבולע מזון כמעט בלי ללעוס, מעלה אותו חזרה לפה ולועס שוב⁴.

חז"ל הוסיפו סימני זיהוי: לבהמה כשרה אין שיניים קדמיות בלסת העליונה, ולפי הגמרא חלב של מין כשר מתגבן, ושל מין טמא לא⁴. גם קרניים הוזכרו כסימן, אבל לא כל הפוסקים רואים בהן סימן מכריע⁴.

ארבעת בעלי הסימן האחד

לפי פניני הלכה, אלה ארבעת המינים שיש להם רק אחד משני הסימנים, ולכן התורה מזכירה אותם במפורש⁴. הם מביאים גם את הרב דוד צבי הופמן, שהעיר שהשפן והארנבת לא מעלים גרה במובן הביולוגי הרגיל, אלא נראים כלועסים כל הזמן⁴.

עשרת המינים שבפסוק

"זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים. אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר, וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר" (דברים יד, ד-ה)².

בין בהמה לחיה אין הבדל בסימני הכשרות. ההבדלים הם בדינים אחרים: איסור חֵלֶב (השומנים שהוקרבו על המזבח) חל על בהמות, ומצוות כיסוי הדם בעפר אחרי השחיטה חלה על חיות ועל עופות⁵.

סימנים או מסורת: איפה הפוסקים חלוקים

כאן המקורות לא אומרים אותו דבר⁵:

הדוגמה המעשית היא הזבו, מין בקר עם דבשת. לפי פניני הלכה, הרב הרצוג והרב משולם ראטה התירו אותו לפי הסימנים, ולפי הרב אלישיב, בציבור שנהג כחזון איש לכתחילה לא שוחטים זבו, ואם שחטו, הוא כשר⁵. פניני הלכה כותבים שרוב עדרי הבקר בארץ מערבים זרע זבו, ולכן הכל נוהגים להקל ולסמוך על הסימנים⁵.

עופות: רשימה של אסורים, ומסורת

בעופות התורה לא נותנת סימנים אלא מונה את האסורים: "וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף... אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה" (ויקרא יא, יג)¹. מכאן, לפי פניני הלכה, ששאר העופות טהורים. חז"ל מנו 24 סוגי עופות טמאים, ומי שהכיר את כולם בשמם ובסימנם ידע לסווג את השאר, אבל הידע הזה אבד בגלות⁶.

חז"ל נתנו ארבעה סימנים לעוף טהור^6,7:

• אינו דורס. עוף דורס טמא. STAR-K כותבים שעוף דורס תופס את מזונו באוויר, לפני שהוא מגיע לקרקע⁷.
• אצבע יתרה.
• זפק.
• קורקבן שקרומו נקלף ביד.

לפי פניני הלכה, כשלא ידוע אם העוף דורס, אחד משלושת הסימנים האחרונים מעיד על טהרה, וכשידוע שאינו דורס, די באחד מהם⁶.

ולמעשה? לפי פניני הלכה, רש"י, הרא"ש, השולחן ערוך והרמ"א פסקו שהיום לא סומכים על הסימנים בעופות, כי היו מקרים שעוף שנראה טהור נמצא דורס. אוכלים רק עוף שיש עליו מסורת ברורה שהוא כשר⁶. STAR-K כותבים אותו דבר: לא סומכים על הניתוח שלנו, ואוכלים רק עופות שיש עליהם מסורת⁷.

הודו. ההודו הגיע מאמריקה, ולכן נשאלת השאלה איך יכולה להיות עליו מסורת. לפי STAR-K, כשההודו הגיע לאירופה טענו שיש עליו מסורת, והנצי"ב התיר כי יש לו כל סימני העוף הכשר והוא נאכל שנים רבות. STAR-K מסכמים שיש מי שנוהגים להחמיר ולא לאכול הודו, ורוב הציבור נוהג לקבל אותו ככשר⁷. שני המנהגים קיימים. על בחירת הודו בחנות, בעמוד בחירת הודו.

מסורת על מין חדש. הדוגמה של STAR-K היא תרנגול הבראקל: הרב משה שטרנבוך טען שזה בדיוק המין שאין עליו מסורת, ושהוא מניח את אצבעותיו על חוט כמו מין לא כשר, והרב משה שאול קליין דווקא רואה את כשרותו כעדיפה⁷. כלומר, גם בתוך "תרנגול" יש שאלות, וזה מה שגופי הכשרות בודקים.

דגים וחגבים, בקצרה

• דגים: "כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם... אֹתָם תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא, ט)¹. גם בדברים: מה שאין לו סנפיר וקשקשת, אסור².
• חגבים: התורה מתירה ארבעה מינים, "הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ... הַסָּלְעָם... הַחַרְגֹּל... הֶחָגָב" (ויקרא יא, כב)¹. לפי מאמר באסיף, בחגב צריך גם מסורת ששמו חגב. בצפון אפריקה ובתימן חגבים היו מצויים, ולכן נשמרה מסורת מי מהם כשר. בארצות אשכנז לא היו, ולכן לא אכלו. המאמר מביא גם את ה"פרי תואר", שסבר שהמסורת של בני מרוקו מקורה בטעות⁸. כלומר, לפי מנהג תימן ומנהגים בצפון אפריקה הייתה מסורת על מינים מסוימים, ולפי מנהג אשכנז לא נהגו לאכול. שאלה מעשית שואלים את הרב.

בעל חיים כשר זה רק ההתחלה

הסימנים קובעים אם המין מותר. הם לא הופכים את הבשר לכשר. בהמה, חיה או עוף כשרים צריכים עוד שחיטה כשרה ובדיקה (שחיטה, גלאט וחלק בית יוסף), ניקור והוצאת גיד הנשה (ניקור), והכשרה במליחה (הכשרת בשר) או, בכבד, בצלייה (הכשרת כבד). ולמה קשה למצוא בארץ נתחים מהחלק האחורי, בעמוד החלק האחורי.